המאבק הנוכחי על "הרפורמה המשפטית" בישראל הוא ללא ספק מאבק של קבוצות  אליטה שונות  על השליטה ויתרונות כלכליים (כלכליים במובן מאוד רחב של המילה, גם גישה לממשל, מערכת משפטית, אמצעי תקשורת, אקדמיה, מעמד בחו"ל, במיוחד בארה"ב, מעמד מיוחד באירופה הם יתרונות כלכליים בסופו של דבר). בין קבוצות אלו נמצאות הממסד הבטחוני שכולל גם תעשיות צבאיות, כל גופי הביטחון וכו' ומיוצגות על ידי "גנצים" – המחנה הממלכתי. אנשי היי-טק, בעלי רכוש, אנשי פיננסים ונדל"ן, תעשיינים, אנשי מקצועות חופשיים, עורכי דין וכדומה שמיוצגות במידה גדולה על ידי יש עתיד. גם חלק גדול מעליה רוסית, אל שכבר הסתדרו בארץ, שייכים למערך זה. קבוצות אלו הן הנהנות העיקריות במערך הכוחות הנוכחי. הם כמובן לגמרי לא "שמאל", כל מה שהם רוצים - זה להחזיר את ישראל למצב כפי  שהיה ערב הבחירות האחרונות. הם פוחדים פחד מוות מהשתלטות קבוצות אחרות על הנכסים המעמדיים שלהם ואיבוד הבסיס הכלכלי.

הקבוצה התומכת ב"רפורמה" היא קבוצת "המאתגרים" השואפים ליצור מערך כלכלי שונה לגמרי, לחלק את העוגה מחדש: אליט החרדים, המתנחלים, אליטה בורגנית מזרחית (קבלנים, בעלי עסקים). הם הרוצים לארגן את המשטר בישראל בצורה שתאפשר להם לחלק את העושר בצורה אחרת – תקציבים, גישה למכרזים, גישה למשרות עם השפעה וגישה למשאבים. המאבק הזה התחיל כמובן לא אתמול, הוא נמשך לפחות מאמצע שנות השמונים.

מאבק על הרפורמה המשפטית הוא מאבק כלכלי-פוליטי, לא משפטי – המצב המשפטי של היום הוא המאפשר לקבוצה הראשונה לזכות ביתרונותיה ולשמר אותם, הוא מסדיר מי יכול להצטרף למעמד זה ומי לא. "שלטון החוק", "מנהל תקין", "חזקת הסבירות" – כל אלה משמרים את מערך הכוחות הנוכחי ולכן הם המטרה העיקרית להתקפת המאתגרים. כמובן בעיני המחנה הראשון, זהו מאבק על דמוקרטיה, זכויות ושלטום החוק.

מחנה הראשון הוא כמובן לא שמאל בשום צורה – רובם הגדול אינם מתנגדים לאפליית הערבים, לכיבוש, רובם בעלי השקפה נאו-ליברלית ומתנגדים לכל מדיניות אף המתונה ביותר לצמצום הפערים או חלוקה מחדש של עושר.

נתניהו, שתמיד ידע לתמרן בין שני המחנות אך בעיקר עבד היטב לטובת המחנה הראשון, "בגד" בו בגלל הסתבכויות משפטיות וכרת ברית עם המחנה השני. בליכוד יש לא מעט אנשים שלא עברו צד וזה מה שעוצר כרגע את ההפיכה – גלנט שהוא כמובן נציג מובהק של הקבוצה הביטחונית, דיכטר ואולי כמה אחרים.

דבר אחד ברור, המחנה הראשון לא יוותר בקלות על עמדות הכלכליות שלו, זאת לגמרי שאלה של הישרדות. המעמד השליט בארץ הוא בעל מודעות מעמדית גבוהה במיוחד ומבין היטב את האיום הקיומי עליו.

יש כמה תסריטים להמשך המשבר, אמנה אותם לפי סדר סבירותן:

1. נתניהו יבין  שמהפכה בסדר גודל כזה היא מעל לכוחותיו וימצא דרך לפשרה או בעצם כניעה למחנה הראשון. הוא אישית יכול לצאת מחוזק מפשרה כזאת אם יתנהג נכון

2. נציגי הקבוצה הביטחונית בליכוד יפילו את הממשלה, יהיו בחירות חדשות והכל יחזור למצבו הקודם בהנהגת "גנצים".

3. תתפתח מיני-מלחמת אזרחים עם אלימות מוגבלת בין המחנות מה שיגרום לעליה של "איש חזק" שיחזיר את הסדר וגם ישמור על הסידור הסוציו-כלכלי הקיים

4. מחנה הרפורמה ינצח וישראל תשנה את פניה לגמרי, סביר להניח שחלק מהמחנה הראשון יעזוב ומצבה הכלכלי ובינלאומי של ישראל תדרדר מאוד.

אז מה עלינו לעשות - אלה שלא נמנים עם שני המחנות, על סוציאליסטים, מתנגדים לכיבוש, אלה שבעד שוויון פוליטי וכלכלי של כל אזרחי המדינה. אין ברירה, בשלב זה עלינו לחבור אל המחנה "הליברלי" כי אם יפסידו – יבוא גם קץ על כל אפשרות למאבק על חברה צודקת. אך עלינו להזכיר ולהבליט את העקרונות שלנו – שוויון, שלום, סוציאליזם.

הוֹ, התמימות הקדושה! או שמה - צביעות או פחד?

 

כל השיח "העממי" על המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הוא תמים להפליא! זה בדיוק ההבדל בין אדם פשוט למדינאי. מדינאי (מקצועי – טוב) חושב במושגים של יחסי כוחות, הדיוטות לעומתו חושבים במושגים של צדק, לגיטימיות, אידאולוגיה, שנאות ואהבות, העדפות מוסריות במקרה הטוב, ובמושגים של יריבות אישית במקרה הרע.

נכון שמדינאי צריך להתחשב בלגיטימציה כי היא אחת ממרכיבי הכוח, אך היא רק אחד הכלים על לוח השחמט ולא החשוב שבהם, במיוחד ביחסים בינלאומיים. גודלה של המדינה, טיב אוכלוסייה, כוח צבאי וכלכלי חשובים לאין ארוך. הזירה הבינלאומית עדיין שרויה במצב הטבעי ההובסיאני – כל דאלים גבר.

מאז קריסת ברה"מ ועליית העולם החד-קוטבי שבו ארה"ב קובעת את כללי המשחק, ניטל מרוסיה חופש אסטרטגי (מה שבשחמט קוראים  טריאנגולציה) ולזמן מה היא הוכפפה להגמוניה של ארה"ב.

דווקא בעולם הדו-קוטבי, כשהיה סוג של מאזן כוחות בין ברה"מ לארה"ב, התאפיין בחופש בחירה גדול יותר עבור מדינות, למצער עבור מדינות שהצליחו לתמרן בין שני הכוחות הגדולים, הם יכלו ביתר קלות לבחור את שיטת הממשל, את השיטה הכלכלית. אפילו לזכויות האדם הייתה עדנה – הצד הנגדי דאג לנצל את הפרות זכויות אדם כדי לזכות בנקודות.

ארה"ב ושותפיה, ובמיוחד ישראל, ביצעו מספר רב של פעולות שלא שונות במאום מבחינת הלגיטימיות שלהם מפלישה רוסית לאוקראינה (עירק, אפגניסטן, קוסובו, גרנדה, לוב, עזה, ראשות פלסטינאית וכו, וכו). כל זה נסלח להם ונשכח. הלגיטימציה נמצאה בקלות והיא לא פחות או יותר טובה מאשר לגיטימציה של רוסיה היום לפלוש לאוקראינה. כוח יענה על הכל.

הפרשנים הכביכול יותר מתוחכמים מטילים לפחות חלק מהאשמה על מערב שהרחיב את נאט"ו מזרחה ופרש כוחות בארצות הגוש הסוציאליסטי לשעבר ואפילו ברפובליקות של ברה"מ לשעבר  (ליטא, לטביה ואסטוניה) ובכך יצר איום מתמשך על ביטחון רוסיה. אך גם כאן יש הנחה סמויה שהפוליטיקה הבינלאומית, לפחות בחלקים היותר "מתורבתים" של העולם, מתבססת על שאיפה ליציבות ושלום. אז צר לי לאכזב אותכם גברותיי ורבותיי, שום פוליטיקה בינלאומית לא מתבססת על כך אלא רק על מאזני כוח, וכל מדינה תנסה לזכות בשלל אם השעה כשרה לכך, כולל ארה"ב, מדינות אירופה או רוסיה. לפעמים טועים בעתוי.

רוסיה בראשות פוטין מנסה לזכות בחזרה בחופש פעולה אסטרטגי, השאלה היא – אם יש לה כוח לכך, במיוחד כוח כלכלי ובאיזו מידה היא תוכל ליצר בריתות עם מעצמות אחרות, במיוחד עם סין. אם תצליח ביצירת מאזן כוחות חדש (אני בספק כי כלכלתה חלשה מדי וסין כנראה לא תמהר לעזור לה בכך) - אז היא השיגה את מבוקשה.

השיח הזה בחלקו וודאי תמים, אך בחלקו הוא תוצאה של צביעות או פחד משינוי עמוק במערכת הבינלאומית שטומן בחובו סיכונים רבים ובמיוחד עבור ישראל שהיא אולי התלויה ביותר בארה"ב לעצם קיומה.

סופו של המהלך מי ישורנו? וועידת שלום בסין אחרי שהשלטון באוקראינה יוחלף לנוח יותר עבור רוסיה? פלישה סינית לטייוון? הראשון נראה סביר וחכם יותר, ממש שחמט לארה"ב. טייוון יכולה לחכות לשעתה.