הוֹ, התמימות הקדושה! או שמה - צביעות או פחד?

 

כל השיח "העממי" על המלחמה בין רוסיה לאוקראינה הוא תמים להפליא! זה בדיוק ההבדל בין אדם פשוט למדינאי. מדינאי (מקצועי – טוב) חושב במושגים של יחסי כוחות, הדיוטות לעומתו חושבים במושגים של צדק, לגיטימיות, אידאולוגיה, שנאות ואהבות, העדפות מוסריות במקרה הטוב, ובמושגים של יריבות אישית במקרה הרע.

נכון שמדינאי צריך להתחשב בלגיטימציה כי היא אחת ממרכיבי הכוח, אך היא רק אחד הכלים על לוח השחמט ולא החשוב שבהם, במיוחד ביחסים בינלאומיים. גודלה של המדינה, טיב אוכלוסייה, כוח צבאי וכלכלי חשובים לאין ארוך. הזירה הבינלאומית עדיין שרויה במצב הטבעי ההובסיאני – כל דאלים גבר.

מאז קריסת ברה"מ ועליית העולם החד-קוטבי שבו ארה"ב קובעת את כללי המשחק, ניטל מרוסיה חופש אסטרטגי (מה שבשחמט קוראים  טריאנגולציה) ולזמן מה היא הוכפפה להגמוניה של ארה"ב.

דווקא בעולם הדו-קוטבי, כשהיה סוג של מאזן כוחות בין ברה"מ לארה"ב, התאפיין בחופש בחירה גדול יותר עבור מדינות, למצער עבור מדינות שהצליחו לתמרן בין שני הכוחות הגדולים, הם יכלו ביתר קלות לבחור את שיטת הממשל, את השיטה הכלכלית. אפילו לזכויות האדם הייתה עדנה – הצד הנגדי דאג לנצל את הפרות זכויות אדם כדי לזכות בנקודות.

ארה"ב ושותפיה, ובמיוחד ישראל, ביצעו מספר רב של פעולות שלא שונות במאום מבחינת הלגיטימיות שלהם מפלישה רוסית לאוקראינה (עירק, אפגניסטן, קוסובו, גרנדה, לוב, עזה, ראשות פלסטינאית וכו, וכו). כל זה נסלח להם ונשכח. הלגיטימציה נמצאה בקלות והיא לא פחות או יותר טובה מאשר לגיטימציה של רוסיה היום לפלוש לאוקראינה. כוח יענה על הכל.

הפרשנים הכביכול יותר מתוחכמים מטילים לפחות חלק מהאשמה על מערב שהרחיב את נאט"ו מזרחה ופרש כוחות בארצות הגוש הסוציאליסטי לשעבר ואפילו ברפובליקות של ברה"מ לשעבר  (ליטא, לטביה ואסטוניה) ובכך יצר איום מתמשך על ביטחון רוסיה. אך גם כאן יש הנחה סמויה שהפוליטיקה הבינלאומית, לפחות בחלקים היותר "מתורבתים" של העולם, מתבססת על שאיפה ליציבות ושלום. אז צר לי לאכזב אותכם גברותיי ורבותיי, שום פוליטיקה בינלאומית לא מתבססת על כך אלא רק על מאזני כוח, וכל מדינה תנסה לזכות בשלל אם השעה כשרה לכך, כולל ארה"ב, מדינות אירופה או רוסיה. לפעמים טועים בעתוי.

רוסיה בראשות פוטין מנסה לזכות בחזרה בחופש פעולה אסטרטגי, השאלה היא – אם יש לה כוח לכך, במיוחד כוח כלכלי ובאיזו מידה היא תוכל ליצר בריתות עם מעצמות אחרות, במיוחד עם סין. אם תצליח ביצירת מאזן כוחות חדש (אני בספק כי כלכלתה חלשה מדי וסין כנראה לא תמהר לעזור לה בכך) - אז היא השיגה את מבוקשה.

השיח הזה בחלקו וודאי תמים, אך בחלקו הוא תוצאה של צביעות או פחד משינוי עמוק במערכת הבינלאומית שטומן בחובו סיכונים רבים ובמיוחד עבור ישראל שהיא אולי התלויה ביותר בארה"ב לעצם קיומה.

סופו של המהלך מי ישורנו? וועידת שלום בסין אחרי שהשלטון באוקראינה יוחלף לנוח יותר עבור רוסיה? פלישה סינית לטייוון? הראשון נראה סביר וחכם יותר, ממש שחמט לארה"ב. טייוון יכולה לחכות לשעתה.